רצונו של ילד בן 4-5 שנים אינו נלקח בחשבון בעוד שרצונו של קטין בן 15 – 17 הינו גורם משמעותי בשאלת משמורת , במיוחד לאור העובדה שממילא קשה מאוד לכפות על נער/ה מתבגר/ת היכן לגור בפועל.

לגבי גילאי הביניים נקבע לא אחת כי יש להתחשב ברצון הילד כשיקול רציני לענין מקום החזקתו.

בע'א 352/80, צוקרמן נ´ צוקרמן, (לא פורסם) נקבע על ידי השופטת בן-עתו:

'התרשמות השופט הנכבד מרצונן הנחרץ של הבנות לחיות עם אמן, היא בעלת חשיבות רבה, וכבר נפסק לא אחת, כי רצונו של ילד שהוא למעלה מבן 10 הוא שיקול רציני – ולעיתים מכריע – לענין מקום החזקתו.

בע'א241/57 פלטיאל נגד פלטיאל [5], בע´ 606 נקבע גם שאפילו נוגד רצונו של הילד את טובתו, אין כופין אותו.

בע'א 503/60, וולף נ´ וולף, (פ'ד טו, 76) קבע כב´ השופט ויתקון כך :

'אפילו 'הוסתה' על-ידי אמה – דבר אשר, כאמור, לא הוכח כלל – אין בכך בלבד כדי הצדקה להתעלם מדעתה ורצונה. התעלמות כזאת מוצדקת רק כשהילדה רוצה בדבר אשר הוא, על פניו וללא כל ספק, לרעתה ממש, או כשיש לבית-המשפט יסוד להניח שדבריה אינם משקפים את רצונה האמיתי, או שמפאת מצבה הנפשי או השכלי אינה מסוגלת ליצור או להביע רצונה. כל השיקולים האלה אינם אמורים כאן, וכל ההסתייגויות של השופט המלומד אין דיין כדי לגרוע מערך הבעת רצונה של הילדה'.

בתמ'ש (תל-אביב) 107060/99 - ב´ ק´ - קטין ואח´ נ´ ´L´ K, נקבע ע'י כב´ השופטת צילה צפת:

'רצונו של הילד יכול ויהווה שיקול רציני ואף יטה את הכף לעניין מקום החזקתו כאשר מדובר בבחירה בין שני הורים, אשר מסוגלותם שווה'.

המגמה של כיבוד רצון הילד מצאה ביטוי מפורש בחוק בית המשפט לענייני משפחה ובאמנה בדבר זכויות הילד, וקנתה מקום מרכזי בפסיקת בתי המשפט. סעיף 12 לאמנת האו'ם בדבר זכויות הילד, קובע:

'מדינות חברות יבטיחו לילד המסוגל לחוות דעה משלו את הזכות להביע דעה כזו בחופשיות בכל עניין הנוגע לו, תוך מתן משקל ראוי לדעותיו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו של הילד'.

בדו'ח הועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, בראשות כב´ השופטת סביונה רוט-לוי, קיימת הצעה לתיקון חוק בית המשפט לענייני משפחה על ידי הוספת פרק בנושא השתתפות ילדים בהליכים הנוגעים להם.

בהצעה לתיקון החוק נאמר כך:

1. זכותו של כל ילד להביע רגשותיו, דעותיו ועמדותיו בעניין הנדון, ולהישמע בחופשיות בכל עניין מענייני המשפחה שלפי חוק זה, הנדון בבית המשפט לענייני משפחה והנוגע לו.

2. לשם מימוש זכותו של הילד להשמיע דברו ולהישמע תינתן לו הזדמנות להביע רגשותיו, דעותיו ועמדותיו בעניין הנדון באופן המותאם לגילו, לכשריו המתפתחים, לרצונותיו ולצרכיו, וככל הניתן ישירות בפני השופט הדן בעניינו'.

3. מלאו לילד תשע שנים יישמע הילד בפני השופט הדן בעניינו, כאמור בס'ק 3(א)(1-2) שלעיל, אלא אם מעוניין הילד להישמע בדרך אחרת או שמצא בית המשפט מנימוקים מיוחדים שירשמו כי לא ניתן לשמוע את הילד בדרך זו'.